מוקלט מראש

אי הרשעה, חילוט, והבניית שיקול הדעת בענישה

הקלטה של 36 דקות. שני כלים שפועלים לצד הענישה: אי הרשעה וחילוט. אחר כך תיקון 113, הבניית שיקול הדעת בענישה: עקרון ההלימה, מתחם העונש ההולם וגזירת העונש בתוכו, השיקולים שמחמירים ומקלים, קנס לפי המצב הכלכלי של הנאשם, ורמת ההוכחה של נסיבות מחמירות ומקלות.

בעמוד

• פתיחה: כלים שלצד הענישה
• אי הרשעה
• חילוט
• הבניית שיקול הדעת בענישה: תיקון 113
• עקרון ההלימה: סעיף 40ב
• שני שלבים: מתחם, ועונש בתוך המתחם
• הנסיבות שבית המשפט שוקל
• שיקום מול הגנה על הציבור והרתעה
• ועוד 5

פתיחה: כלים שלצד הענישה

בשיעור הקודם עברו על סוגי ענישה מסורתיים: קנס, פיצויים ועוד. עכשיו מוצגים שני כלים נוספים, שנקראים כלים מנהליים או כלים לא עונשיים. הם פועלים לצד הענישה, או מבטלים אותה.

אי הרשעה

לפי מה שנאמר, סעיף 192 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שבית המשפט רשאי, במצבים מסוימים, לא להרשיע אדם: כשנוצר יחס בלתי מידתי בין ההרשעה לבין הנזק שהיא תגרום לנאשם.

• למי זה מתאים: עבריינים "נורמטיביים", צווארון לבן, עבירות קלות מאוד. אנשים שאם יהיה להם רישום פלילי, לא יוכלו לשרת בשירות המדינה או בתפקידים מסוימים
• מה מקבלים: עונש קל, כמו שירות לתועלת הציבור או קנס קל, אבל בלי הרשעה פלילית, ולכן בלי רישום פלילי
• זה החלום של הרבה סנגורים: שבתיק לא תהיה הרשעה, רק עונש
• בית המשפט מוסמך לזה רק במקרים מסוימים מאוד

איפה זה תופס אתכם. אי הרשעה היא לא "בלי עונש". יש עונש. מה שאין הוא הרשעה, ולכן גם לא רישום פלילי.

חילוט

חילוט הוא עיקול או החרמה של נכסים על ידי המדינה, או מי שפועל מטעמה, במסגרת פשיעה. המדינה לא רק מכניסה את העבריין לכלא. היא גם לוקחת לו את האוטו, את הבית, את המשרדים, מניות, קרנות השתלמות ועוד.

כל מה שהעבריין הפיק מהעבירה, מותר למדינה לבקש לחלט: להעביר מהחשבון שלו לחשבון של המדינה.

• חילוט של דברים שקשורים ישירות לעבירה: בעבירת סמים, הקילו קוקאין או המשקל ששימש אותו. בדקירה, הסכין. גם אקדח
• חילוט בצווארון לבן: מי שקיבל שוחד, ובכסף קנה בית או אוטו, מותר לקחת לו את הבית או את האוטו

לפי מה שנאמר, הפעילות הכלכלית נגד עבריינים היא היום לב המלחמה בפשיעה, ומחזקים אותה. בפרקליטות יש יחידה כלכלית לחילוט, ועובדים בתחום יחד פרקליטים, רואי חשבון, כלכלנים, רשות המסים ורשות ניירות ערך.

החוקים

יש כמה חוקים שמאפשרים חילוט, בין השאר:

• פקודת הסמים המסוכנים: חילוט בעבירות סמים
• חוק איסור הלבנת הון: חילוט הון מעבירות צווארון לבן, שוחד ושחיתות

לפי מה שנאמר, את הפרטים של כל חוק לא צריך להכיר. צריך להבין שהמסגרת קיימת.

המטרות

1. שחוטא לא ייצא נשכר. המסר לעבריין: לא רק כלא, קנס ופיצויים. ירדו לך לנכסים, יעקלו לך את החשבונות ויקחו לך את האוטו לעיני כולם
2. להרתיע, ולשלול מהעבריינים את התמריץ לבצע פשעים
3. להוציא מהם כסף לא חוקי שקיבלו
4. למנוע הלבנת הון

הלבנת הון

הלבנת הון היא ערבוב בין כספים חוקיים לכספים לא חוקיים ("שחורים"). מי שיש לו כסף לא חוקי צריך להסביר לרשות המסים איך קנה בית, אם לא הרוויח כלום באופן רשמי.

הדוגמה: כסף מפרוטקשן, מסמים או מקזינו. העבריין קונה בחלק ממנו מאפייה, פיצוצייה או עסק אחר, מזרים אליו כספים, ומפעיל עסק חוקי שמשלם מס. כך הכסף הלא חוקי נראה חוקי.

התשובה של החילוט: אפשר לקחת גם את העסק החוקי, אם הוא נקנה בכסף ממקור לא חוקי.

שלושה סוגי חילוט

בתקבולי העבירה הולכים עד הסוף: מי שהפקיד כסף לא חוקי בבנק והרוויח ריבית, המדינה לוקחת גם את הריבית, ולא רק את הקרן. המטרה: שיהיה ברור שזה לא משתלם.

חילוט מצדדים שלישיים

עבריין לרוב לא רושם רכוש על שמו. הוא מבין שיום אחד יכולים לחלט לו. לכן הוא רושם את הדירה על שם סבתא, את האוטו על שם הבן, נכס אחר על שם אשתו, או על חברה מסחרית. בחקירה כלכלית מגלים שיש לו מעט מאוד כסף באופן פורמלי, והשאר מפוזר.

לכן אפשר לחלט גם מצדדים שלישיים: מבן הזוג, מהילדים, מחברות. זה מסובך הרבה יותר, כי צריך להוכיח גם דברים שנוגעים לצד השלישי, למשל אם היה מעורב ומה ידע. אבל זה אפשרי.

הבניית שיקול הדעת בענישה: תיקון 113

אחד התיקונים הגדולים ביותר שנעשו בחוק העונשין בשנים האחרונות. הוא נכנס ב-2012, אחרי עבודה של כעשרים שנה, ועשרות דיונים. השם שכדאי להכיר: תיקון 113. קוראים לו גם "הבניית שיקול הדעת בענישה" או "חוק שיקול הדעת השיפוטי בענישה".

למה זה חשוב: מי שהולך לעולם הפלילי, תביעה, סנגוריה או שפיטה, צריך לדעת איך שופטים גוזרים את העונש. זה בדיוק מה שהתיקון מסדיר.

הרקע

ב-1997 קמה ועדת השופט גולדברג, שמטרתה לקבוע סטנדרט לגזירת עונש. הבעיה: כל שופט עשה מה שנראה לו.

• שופט אחד כותב גזר דין של חצי עמוד, ושופט אחר כותב עשרים עמודים
• שופט אחד חושב שהשיקול החשוב בתיק הוא גמול, ושופט אחר חושב אחרת
• בתיקי אונס בעיקר: אותו תיק, שופט אחד נותן ארבע שנים ושופט אחר שתים עשרה

המטרות

להבנות ולכוון את שיקול הדעת של בתי המשפט, כדי להגביר את ערך השוויון: בין נאשמים, בין שופטים ובין תיקים. לא הגיוני שעל אותו תיק שופט אחד ייתן 10 ושופט אחר 5.

1. אחידות ושיטתיות
2. יישום עקרון השוויון
3. הסדרה בחקיקה, על סמך ועדות רציניות. לא בהנחיות ולא בפסק דין של בית המשפט העליון, אלא בחוק, כמו בכמעט כל מדינות העולם

מה עוד קובע החוק

• יש כללים, ויש מקרים שבהם אפשר לסטות מהם, לטובת ענישה אינדיבידואלית
• הוא קובע את העקרונות המנחים: איך גוזרים עונש, ומה קודם למה
• מ-2012 כל גזר דין חייב לעבוד לפי השיטה הזו, כמו אלגוריתם
• חובת הנמקה: בית המשפט חייב לכתוב בצורה מנומקת איך הגיע לתוצאה, למשל לשמונה שנים, לשש או לשנתיים. לפי מה שנאמר, זה דבר תקדימי מאוד

סעיף המטרה

סעיף בחוק, שתואר בשיעור כמעין מדריך לשופט, קובע:

"מטרתו של סימן זה לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, כדי שבית המשפט יקבע את העונש המתאים בנסיבות העבירה."

כלומר, החוק מכוון את השופט: מתי לתת יותר משקל לשיקום, מתי לגמול, מתי להרתעה, ומתי להתחשב ברקע האישי של הנאשם.

עקרון ההלימה: סעיף 40ב

זה אחד החידושים הגדולים של התיקון:

"העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין מידת העונש המוטל עליו."

החיבור לשיעורים הקודמים: יש הרבה שיקולי ענישה, כמו שיקום והרתעה. אבל נקודת הייחוס, העיקרון המרכזי, היא הלימה: להלום את הנאשם כמידת מעשיו. כלומר גמול (ראו שיעור 102).

• זה הבסיס, ומשם יוצאים. אחר כך שיקולים אחרים יכולים להזיז את העונש למעלה או למטה
• הדוגמה: לא סתם רצח הוא מאסר עולם, והריגה, לפי מה שנאמר, עשרים שנה. לכל עבירה החומרה שלה
• עני שגנב לא יקבל "כלום" כי הוא מסכן. העונש חייב לבטא את חומרת המעשה

שני שלבים: מתחם, ועונש בתוך המתחם

זה, לפי מה שנאמר, הדבר החשוב ביותר להבין בשיעור.

השלב הראשון: המתחם

בית המשפט קובע מתחם עונש הולם למעשה, בהתאם לעיקרון המנחה. לשם כך הוא מתחשב ב:

• הערך החברתי שנפגע מהעבירה: איזו עבירה זו
• מידת הפגיעה בו: עד כמה היא חמורה
• מדיניות הענישה הנוהגת: מה נגזר בפסקי דין קודמים בתיקים דומים
• הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

בשלב הזה לא מתחשבים בעבריין ובנסיבות האישיות שלו. מנתחים רק את העבירה. למשל, עבירת אונס שהיו בה תחבולה, רמאות ואלימות מצדיקה מתחם מסוים.

דוגמה: מגיע תיק של תקיפה חמורה. בית המשפט אומר: לפי התיקים הקודמים שדומים לו, המתחם הוא בין 8 ל-14. כל בתי המשפט בארץ, בנצרת או בנתניה, צריכים להגיע פלוס מינוס לאותו מתחם, כי כולם עובדים לפי אותה פסיקה. זה השוויון שהתיקון רצה.

המתחמים תלויים מאוד בתיק: דקירה בסכין שהשאירה שני אנשים משותקים, בתכנון מוקדם ובאכזריות, תקבל מתחם שונה מתיק אחר.

השלב השני: העונש בתוך המתחם

אחרי שנקבע המתחם, בית המשפט גוזר את העונש המתאים בתוכו, לפי הנסיבות של העבריין. אם הוא מסכן, אין לו כסף, יש לו מחלה, אולי השופט שחשב על 14 ילך לכיוון 8. אבל לא מתחת ל-8. יש טווח, ונשארים בתוכו.

דוגמאות: מתחם של 8 עד 12, ובתיק הזה 9. מתחם של 10 עד 14, ובתיק הזה 11. ובתיק אחר 14, המקסימום, כי העבריין אכזרי.

חריגה מהמתחם

לפעמים בית המשפט יכול לצאת מהמתחם: "נכון שבתיק כזה זה בין 8 ל-12, אבל זה מקרה חריג מאוד, ואנחנו חושבים שאפשר לשקם אותו. נותנים 6."

• בדרך כלל החריגה היא לקולא, ומשיקולי שיקום
• זה לא קורה הרבה. ברוב המקרים נשארים בתוך המתחם

שלושה צעדים

1. קביעת המתחם, בין X ל-Y, על בסיס תיקים קודמים
2. האם יוצאים מהמתחם? ברוב המקרים לא
3. אם נשארים בתוכו, מה המספר הספציפי? 9, 10, 11 או 12. זה כבר תלוי בנסיבות האישיות של העבריין

על המסך הוצגו דוגמאות מכמה תיקים, איך בית המשפט גוזר בהם את העונש. הן לא נקראו בהקלטה, והומלץ לעבור עליהן בבית.

הנסיבות שבית המשפט שוקל

בשקף נוסף, שכותרתו קביעת מתחם העונש ההולם, הוצגה רשימת נסיבות. בהקלטה נקראו חלק מהן, ושאר הסעיפים דולגו:

• 1. תכנון מוקדם: עבריין שתכנן מראש, האשם שלו גדול יותר
• 2. חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה, וההשפעה שלו על אחרים: האם הוא העבריין המרכזי, או מי שנגרר אחרי האחרים
• 3. הנזק שהיה צפוי להיגרם: גם אם בפועל הנזק קטן, ייתכן שיכול היה להיות נזק המוני
• 6. יכולתו של הנאשם להבין את מה שעשה, למשל אינטליגנציה נמוכה
• 8. מצוקה נפשית
• 10. אכזריות, אלימות והתעללות: האם העבירה בוצעה באכזריות. מי שאכזרי, לפי מה שנאמר, מגיע לו גמול, ולא הולכים לקראתו

דוגמה: ניסיון רצח בגרזן. מחבל ניסה לרצוח אדם באמצעות גרזן, באכזריות בלתי נתפסת. המתחם היה בין 18 ל-25 שנים. בגלל רמת האכזריות, המסקנה הייתה שהעונש צריך להיגזר ברף הגבוה של המתחם.

איפה זה תופס אתכם. בשקף הנסיבות האלה מופיעות תחת קביעת המתחם, ובהסבר בשיעור הן שימשו גם כדי להחליט על המספר בתוך המתחם. כדאי לבדוק מול המצגת ומול לשון הסעיפים מה שייך לאיזה שלב.

שיקום מול הגנה על הציבור והרתעה

כדי להגיע למספר המדויק, השופט צריך לשקלל כמה שיקולים, שמושכים לכיוונים שונים. למשל, במתחם של 6 עד 10:

רק השיקום מוביל להקלה. כל שאר השיקולים בדרך כלל מחמירים עם העבריין. כל מה שנלמד בשיעורים הראשונים על מטרות הענישה מופיע כאן במפורש בחוק.

דוגמאות: בתיק אחד הנאשם קטין ואפשר לשקם אותו. בתיק אחר יש לעבריין 20 עבירות קודמות והוא אכזרי, ולכן חשוב יותר להגן על הציבור ולהרתיע.

למה בחדשות תיק אחד קיבל 14 ותיק דומה 6? כי לא מכירים את העובדות. בתיק אחד אמרו שאפשר לשקם, בשני שאי אפשר. באחד הייתה אכזריות, בשני תכנון מוקדם. אין תיק שבאמת דומה לתיק אחר.

ההיררכיה: ההלימה קודמת

העיקרון המנחה הוא הלימה, גם כשכולם רוצים שיקום.

• אם כל העבריינים יידעו שבסוף מחכה להם שיקום, זה יתמרץ אותם לבצע פשעים. רוצים להפחיד אותם, לא לתמרץ אותם
• השיקום חשוב, אבל לא מתאים לכל מקרה. הוא מתאים, למשל, לקטינים ולאנשים נורמטיביים. הוא לא מתאים לתיקי טרור, של אנשים אידיאולוגיים, ולא למי שכבר ניסו לשקם כמה פעמים ולא הצליחו
• השופט עובד עם כל השיקולים יחד, כמו צ'קליסט. למשל: "בתיק הזה אני מעדיף את ההרתעה וההגנה על פני השיקום, ולכן העונש בחלק הגבוה של המתחם, כי זה תיק טרור"

קנס ומצבו הכלכלי של הנאשם: סעיף 40ח

כשמתחם העונש כולל קנס, בית המשפט מתחשב, בנוסף לכל השאר, במצבו הכלכלי של הנאשם כדי לקבוע את מתחם הקנס ההולם.

• למה: קנס יוצר אי שוויון. קנס של 100,000 שקל הוא כלום למיליונר, ומטורף למי שאין לו. לפי מה שנאמר, זה גם יכול להוביל לכך שיהיה יותר זמן בכלא
• הקושי: בית המשפט לא באמת יודע כמה כסף יש לנאשם. אין לו חקירת יכולת

מתחם לא חייב להיות רק שנות מאסר. הוא יכול להיות, למשל, בין חצי שנה עבודות שירות וקנס של 1,000 שקל, לבין שנתיים מאסר וקנס של 100,000 שקל. או בין כך וכך חודשי עבודות שירות לבין יותר. הוא יכול לכלול קנס, פיצויים, מאסר ומאסר על תנאי.

רמת ההוכחה של הנסיבות: סעיף 40י

השאלה: איזו רמת הוכחה נדרשת כדי להוכיח את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה?

• דוגמה למחמירות: התובע רוצה 14 שנה ולא 13, כי הנאשם התעלל בקורבן, היה אכזרי, השתמש בנשק קטלני וגרם נזק גדול. לא מספיק לטעון את זה. צריך להוכיח, כמו כל ראיה בתיק
• דוגמה למקלות: הנאשם רוצה להראות שהיה תחת השפעה מסוימת, או שיש לו אינטליגנציה נמוכה
• המדינה תמיד צריכה להוכיח מעבר לכל ספק סביר. על הנאשם אין חובה כזו

לפי מה שנאמר, זה נוגע לדיני ראיות, ובשלב הזה לא צריך להכיר את הסוגיה לעומק. מה שחשוב הוא ההבדל בין שתי רמות ההוכחה.

מה בשיעור הבא

ריבוי עבירות, ואיך מחשבים את העונש כשיש כמה עבירות. עד אז התבקש לעבור על סעיפים 40 ו-40א עד 40ד בחוק העונשין, ולהכיר אותם היטב.

מה עוד לא נלמד

• הדוגמאות מתיקים שהוצגו על המסך ולא נקראו בהקלטה
• שאר סעיפי רשימת הנסיבות שדולגו
• רמת ההוכחה של הנסיבות בפירוט: רק בקצרה
• ריבוי עבירות: בשיעור הבא

בדיקה עצמית

סיימת את מוקלט מראש. זה נשמר אצלך.