מוקלט מראש

הסדרי טיעון

הקלטה של 32 דקות. מה זה הסדר טיעון, ולמה הוא קיים רק בשיטה האדברסרית. הסדר פתוח, סגור וטווח, היתרונות והחסרונות, השיקולים בהנחיה 8.1, חזרה מהסדר ומהודאה, ומתי בית המשפט סוטה מההסדר: גולדברג, מצא ומבחן האיזון של ברק.

בעמוד

• פתיחה
• מה זה הסדר טיעון
• שלושה סוגי הסדרים
• למה עושים הסדרי טיעון
• החסרונות
• הנחיה 8.1: מתי התביעה הולכת להסדר
• בית המשפט לא כבול בהסדר
• חזרה מהסדר ומהודאה
• ועוד 4

פתיחה

הסדרי טיעון הם נושא מרכזי וחשוב מאוד במשפט הפלילי, ואחד הנפוצים בו. ובכל זאת, באופן מפתיע, הם לא כתובים בחוק.

כמעט כל מה שנלמד בשיעור מבוסס על פסקי דין של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט המחוזיים: איך מכבדים הסדר טיעון, מתי מקבלים אותו, מתי מותר לסטות ממנו, ומה קורה כשנאשם חוזר בו. מה שכתוב הוא בעיקר הנחיית פרקליט המדינה 8.1, שמדברת על מתי עושים הסדר טיעון, ובה רוב ההנחיות הכלליות.

מה זה הסדר טיעון

הסדר טיעון, או עסקת טיעון, הוא הסכם בין התביעה, כלומר הפרקליטות (ולא תובע אזרחי), לבין הנאשם, דרך הסנגור שלו. התביעה מתחייבת:

• לוותר על חלק מהאישומים, או
• להמיר אישום חמור באישום קל

ובתמורה, הנאשם מודה.

בקיצור: הקלה בעונש תמורת הודאה. המדינה מקבלת ודאות, הודאה באשמה וענישה ממשית. הנאשם מקבל עונש מתון יותר.

שתי הדוגמאות מהשיעור:

• ייחסו לנאשם שתי עבירות של תקיפה חמורה. התביעה מגישה כתב אישום מתוקן עם עבירה אחת, הנאשם מודה בעובדות ומקבל שש שנות מאסר בפועל, במקום 12 שרצו לתת לו
• הוגש כתב אישום על תקיפה חמורה, ולתביעה יש קשיים בתיק. הסנגור מציע להמיר את העבירה לפציעה, והנאשם יודה בה

למה מגיעים לזה: הליכים פליליים בישראל לוקחים הרבה מאוד זמן, ולפעמים יש חשש שעדים לא יעידו, או לא יעידו טוב.

כמה זה שכיח

• בפתיחת השיעור נאמר שמעל 90% מהתיקים מסתיימים בהסדר טיעון, ובהמשך נאמר "משהו כמו 80%"
• בתיקי תעבורה: מעל 92%
• בארצות הברית: כמעט 98%

תיקים שמתנהלים מההתחלה ועד הסוף, עם הוכחות וגזר דין מנומק, הם מיעוט. לכן ההמלצה בשיעור היא ללמוד משא ומתן, גישור וטקטיקות כאלה: עורכי דין פליליים עוסקים מאוד במשא ומתן.

רק בשיטה האדברסרית

לפי מה שנאמר, הסדרי טיעון לא קיימים גם באמריקה הלטינית ובאסיה.

הסתייגות: בשנים האחרונות זה קצת השתנה, ומתוך הבנה שזה מוריד לחץ מבתי המשפט, הסדרים התחילו להופיע גם בשיטה הקונטיננטלית.

שלושה סוגי הסדרים

הסדר טווח מצמצם את מסגרת הסכסוך, כדי למזער סיכונים. בית המשפט יכול לקבל את העמדה של צד אחד או של הצד השני. זה למקרים שבהם התביעה וההגנה לא הצליחו להגיע להסכמה על העונש. בשיעור הוא נקרא הסדר חריג יחסית, ובאותו קטע נאמר שעושים אותו לא מעט.

איפה זה תופס אתכם. גם בהסדר פתוח וגם בהסדר טווח אין עונש מוסכם. ההבדל: בפתוח כל צד טוען לעונש בלי הגבלה, ובטווח כל צד מוגבל למסגרת שסוכמה מראש.

למה עושים הסדרי טיעון

המדינה והתביעה

1. מהירות: במקום שלב הוכחות שיכול לקחת שנים, מסיימים את התיק מהר
2. ודאות: לא כל תיק נגמר בהרשעה. התובע חושש מזיכוי, או מבעיות בעדים. עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ: העונש יהיה פחות טוב, אבל אולי בלי הסדר לא יהיה בכלל כלום
3. חשיבות חינוכית ושיקומית: נאשם שמודה מתחיל הליך שיקומי. זה לא ש"ניצחו אותו" והוא חי כל חייו מתוסכל
4. חיסכון: בזמן שיפוטי ובשמיעת עדים. יש תיקים עם 300 עדים, למשל כל השוטרים של תחנה שהיו מעורבים בתיק. זה עולה זמן וכסף, ובזמן הזה הם לא זמינים לתיקים אחרים

הטיעון המערכתי: כבר היום יש עומס. אם אף תיק לא היה נגמר בהסדר, והכל היה הולך להוכחות עד הסוף, היו צריכים מחר בבוקר עוד אלף שופטים, עוד אלפיים פרקליטים ועוד עשרים אלף שוטרים. לכן הולכים להסדרי טיעון גם כשזה פוגע בצדק.

הנאשם והסנגור

• הקלה בעונש: הנאשם יודע שעשה עסקה, ושהוא מרוויח ממנה עונש קל בהרבה
• ודאות: גם נאשמים בלחץ. מי שהולך למשפט לא יודע מה יקרה
• סיום מהיר וקיצור עינוי הדין: משפט רע גם לנאשמים. רבים מהם לא ישנים בלילה ורוצים לגמור עם זה
• הסנגור חוסך זמן: הוכחות הן עוד הרבה ישיבות ועבודה מסובכת
• הנאשם חוסך בעלויות: ייצוג בתיק הוכחות, עם עשרות ישיבות והכנה, עולה הרבה יותר מייצוג בהסדר

בתי המשפט

• חוסך זמן ומייעל: לפי מה שנאמר, משהו כמו 80% עד 90% מהעבודה. אם הכל היה הולך להוכחות, המערכת הייתה קורסת
• זמן לתיקים אחרים, מהותיים וחשובים

נפגעי העבירה

• לא צריך להעיד. עדות בבית המשפט היא פעמים רבות סיטואציה קשה ולא נעימה
• ההודאה מאשרת את מה שהנפגע אמר. זו גושפנקה לגרסה שלו, והוא לא צריך להתעמת עם הנאשם. חשוב במיוחד בתיקים בתוך המשפחה ובעבירות מין
• הליך קצר מאפשר לנפגע להתמקד בשיקום שלו ולחזור לחיים, ולא להתעסק במשפט

החסרונות

1. חיי אדם, לא עסקה. תיק פלילי, במיוחד גדול, הוא החיים של הנאשם, וצריך לברר אותו עד הסוף ולהילחם על כל דבר
2. ויתור על זכויות, חלקן חוקתיות: החיסיון מפני הפללה עצמית, הזכות לחקירה נגדית ועוד. במשפט הפלילי רוצים להפך: שאנשים לא יוותרו על הזכויות שלהם סתם
3. הרשעת חפים מפשע. אנשים מודים גם במה שלא עשו, כדי לחמוק מהליך ארוך, מייגע, משפיל ומתוקשר: "בוא נגמור עם זה"
4. מדינה פטרנליסטית: יש טענה שגם כשהנאשם רוצה לוותר על זכות חשובה כמו החקירה הנגדית, המדינה לא צריכה לאפשר לו
5. לחץ של סנגורים. בפועל, לא פעם סנגורים לוחצים על לקוחות לסגור עסקה בניגוד לאינטרס שלהם, והרבה פעמים בגלל שכר הטרחה: הסנגור כבר היה בהרבה ישיבות, ומבין שלא ישלמו לו יותר. ייתכן שסנגור אחר, שהיה נלחם עד הסוף, היה מגיע לזיכוי
6. תוצאה מקרית. ההסדר הוא פרי משא ומתן בין הסנגור לתובע. מה שהנאשם קיבל תלוי ביכולת שלהם לנהל משא ומתן, ולא בהכרח בצדק. מזל, או חוסר מזל
7. אמון הציבור. הציבור מבין שבהסדר, מי שמתמקח וסוחט יותר מקבל יותר. בשיעור נאמר שיוצגו בהמשך סרטונים על תיקים מזעזעים שהסתיימו בהסדרים קלים ביותר
8. עקרון ההלימה וההרתעה. הסדר טיעון פירושו עונש מופחת. עבריין שמבין שיוכל לקבל הסדר והפחתה, מורתע פחות. ורבים מקבלים הרבה פחות ממה שמגיע להם, כגמולם

איפה זה תופס אתכם. נפגע העבירה מרוויח מההסדר: הוא חוסך עדות ומקבל אישור לגרסה שלו. אבל הציבור רואה בעונש המופחת פגיעה בצדק.

ובכל זאת: הכרח

אפשר להסכים או לא להסכים, אבל העמדה של הפסיקה היא שהסדרי טיעון הם הכרח. בלעדיהם המערכת הייתה קורסת, אלא אם מקימים מחר עוד 20 בתי משפט, ומגייסים עוד אלף שופטים, עוד אלפיים פרקליטים ועוד אלף סנגורים. זה גרוע, אבל חייבים שיהיו הסדרי טיעון, בגלל כל השיקולים שבצד היתרונות.

הנחיה 8.1: מתי התביעה הולכת להסדר

ההנחיה מתווה את שיקול הדעת של תובע בפרקליטות או במשטרה לפני שהוא מגיע להסדר. בין השיקולים:

כשהתובע מציג את ההסדר בבית המשפט, הוא מציג גם את השיקולים: למשל, קשיים ראייתיים בתיק, העבר הפלילי או העבר הנקי של הנאשם, והרצון שלו להשתקם.

בית המשפט לא כבול בהסדר

הסדר הטיעון לא כובל את בית המשפט, והוא רשאי לא לקבל אותו. במילים פשוטות: הוא יכול "לפוצץ" את ההסדר, אם ההסדר נמוך מדי, גבוה מדי, או סוטה לחלוטין ממדיניות הענישה הנוהגת.

• זה לא שכיח, אבל זה קורה. המדיניות היא לסטות מהסדר רק במקרים חריגים ביותר
• בית המשפט מזהיר את הנאשם לפני שהוא מודה שהוא יכול לא לכבד את ההסדר
• בסוף, מי שמקבל את ההסדר ופוסק לפיו הוא בית המשפט, ולא הצדדים

חזרה מהסדר ומהודאה

לפני שהנאשם הודה

המקרה שהוצג (שם פסק הדין לא נשמע בבירור בהקלטה): נאשמת בסחר בסמים ובנשק. הצדדים נפגשו בפרקליטות וסיכמו הסדר, לקראת הדיון הבא. בינתיים הנאשמת עוד לא הודתה. האם ההסדר מחייב אותה?

ההלכה: כל עוד הנאשם לא מילא את חלקו בהסדר, כלומר לא הודה באשמה, הוא רשאי לחזור בו ולעמוד על זכותו למשפט.

כך גם כשהצדדים ניסחו הסכם שלם והעבירו מסמכים כמו בחוזה, והנאשם מתחרט בבוקר של הדיון. לפי מה שנאמר, זה קרה גם בתיק קצב.

איך זה נראה בבית המשפט

1. הצדדים מודיעים שיש להם הסדר טיעון, ומציגים אותו: הנאשם יודה בכתב אישום מתוקן, תימחק עבירה, והתביעה תבקש, למשל, שנתיים מאסר בפועל
2. בית המשפט מזהיר: הוא לא כבול בהסדר. "האם אתה מבין?" "כן." "האם אתה מודה באשמה?" "כן."
3. בית המשפט מרשיע את הנאשם בכתב האישום המתוקן
4. טיעונים לעונש, לפי מה שסוכם

בית המשפט מסביר לנאשם: אתה לא חייב להודות, ואני לא חייב לכבד את ההסדר. ברוב המקרים הוא כן מכבד אותו, אבל הנאשם לוקח סיכון.

אחרי שהנאשם הודה

גם אחרי הודאה בית המשפט יכול להרשות לנאשם לחזור בו, אם ההודאה:

• לא ניתנה מרצון חופשי
• נעשתה בטעות
• ניתנה כשהנאשם לא הבין את משמעותה

קורה שנאשם אומר "אני מודה", ואז כשהסנגור מציג את ההסדר מתברר שהוא הבין משהו אחר. אז בית המשפט מרשה לו לחזור בו, ההודאה נמחקת מהפרוטוקול, ומתחילים מחדש. אם הוא רוצה לנהל הוכחות, זו זכותו.

עד מתי? שורה של פסקי דין קבעה שבית המשפט יכול לאפשר לנאשם לחזור בו מההודאה עד שניתן גזר הדין: "עד שהשופט קם מכיסאו". גם מי שלפני רגע הודה ברצח. הטעם: לא רוצים הרשעות שווא, ולא רוצים להרשיע אנשים במה שהם לא בטוחים בו לגמרי. בשיעור נאמר שיש פה דקויות, כמו מצב של תכסיס מצד הנאשם, ושלא ייכנסו אליהן.

איפה זה תופס אתכם. לפני הודאה, החזרה היא זכות של הנאשם. אחרי הודאה, היא בשיקול דעת של בית המשפט, ובעילות מסוימות: הודאה שלא ניתנה מרצון חופשי, טעות, או אי הבנה.

מתי בית המשפט מתערב בהסדר

הכלל: בית המשפט לא "חותמת גומי". הוא לא מחויב לעשות מה שהצדדים אמרו, ויש לו שיקול דעת בפיקוח על ההסדר. באופן כללי הוא מקבל את ההסדר, כמעט בכל המקרים, אבל יש מקרים שהוא דוחה אותו.

עד שנות ה-90 היו שתי גישות, וההבדל ביניהן לא גדול. בהמשך התקבלה גישה שלישית.

השופט אליעזר גולדברג: סטייה מהעונש הראוי. מותר לסטות מההסדר אם העונש שהוסכם סוטה באופן משמעותי מהעונש הראוי. למשל: בהסדר סוכמו ארבע שנים, והענישה המקובלת לעבירה היא 12. במקרה כזה בית המשפט יפוצץ את ההסדר, ולמרות שהנאשם הודה, יגזור עליו עונש גבוה יותר.

השופט מצא: ביקורת מינהלית. ההסדר הוא החלטה של הפרקליטות, וכמו כל החלטה מינהלית, בודקים אם היא סבירה ומידתית. אם לא, אפשר לסטות. כמובן שהבדל גדול מאוד בענישה ישפיע על השאלה אם היא סבירה ומידתית.

השופט ברק, בפסק דין פלוני: מבחן האיזון. זו הגישה שהתקבלה. בית משפט שרוצה לסטות מהסדר טיעון בוחן את האיזון בין טובת ההנאה שההסדר מעניק לנאשם לבין התועלת לאינטרס הציבורי. בתוך זה הוא שוקל:

• האינטרס הציבורי בעידוד הסדרי טיעון
• העונש הראוי לנאשם בפועל, ולא מה שהוסכם
• הציפיות של הנאשם שהתיק ייגמר בהסדר
• הקשיים הצפויים בתיק, והחיסכון בזמן שיפוטי

לפי מה שנאמר, בפועל שלושת השופטים אומרים דברים דומים במילים אחרות, וברק די מקבל את מה שאמרו האחרים, בניסוח שונה. וגם כאן: סטייה מהסדר טיעון מותרת רק במקרים נדירים וחריגים מאוד, ובמציאות היא קורה מעט יחסית.

איפה זה תופס אתכם. הגישה שהתקבלה היא של ברק, לא של גולדברג. מבחן האיזון לא שואל רק אם העונש נמוך מדי. הוא שוקל גם את האינטרס בעידוד הסדרים ואת הציפיות של הנאשם.

סיכום והמלצה

השיעור עבר על: מה זה הסדר טיעון, שלושת הסוגים, היתרונות והחסרונות, ההלכות המרכזיות, ומתי בית המשפט רשאי להתערב בהסדר.

הומלץ לחפש ביוטיוב סרטון קצר, של כמה דקות, על המקרה של שחר גרינשפן, ילדה שנדרסה ונותרה במצב צמח: מה העונש שקיבל הנהג שדרס אותה, ומה עשה בית המשפט עם הסדר הטיעון. המטרה: לראות בעצמכם את הבעייתיות של הסדרי טיעון.

מה עוד לא נלמד

• כמה שקפים דולגו במהלך השיעור כ"פחות חשובים". מה שבהם לא מופיע כאן, והוא נמצא במצגת הקורס באתר הרשמי
• שמות פסקי הדין על חזרה מהסדר ומהודאה לא נשמעו בבירור בהקלטה, ולכן לא מופיעים כאן
• הסרטונים על תיקים שהסתיימו בהסדרים קלים: לפי מה שנאמר, יוצגו בהמשך

בדיקה עצמית

סיימת את מוקלט מראש. זה נשמר אצלך.